בעברית המקראית, "אמונה" קשורה לאמון וליציבות, לא לניחוש חסר יסוד. "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט״ו) מתאר יחס של ביטחון בדבר שנאמר, לא קפיצה אל הלא-נודע בלי סיבה.
לכן חשוב לא לערבב בין "אין לי הוכחה מתמטית" לבין "אין לי יסוד". אדם יכול שלא לראות הכול בעיניו, ועדיין לבנות את חייו על מסורת, על ניסיון היסטורי של עם, ועל תוכן מוסרי עקבי.
השאלה הנכונה אינה רק "האם אפשר להוכיח?", אלא גם: "האם יש כאן דבר שראוי לתת בו אמון – ואם כן, עד כמה?"