התורה חוזרת שוב ושוב על יציאת מצרים – לא רק כאירוע היסטורי, אלא כשיעור מוסרי: "וגר לא תונה… כי גרים הייתם בארץ מצרים". מי שזוכר שעבוד – אמור לרחם.
זה חלק מרכזי בייעוד: עם שנבנה מתוך חירות מחויב לא להפוך למעביד של אחרים, לא בגוף ולא בכבוד.
כשהזיכרון נשאר טקס בלבד, הוא נחלש. כשהוא הופך למידת חסד – הוא חי.